גבולות - שם המשחק

הסיפור שלי


כתבתי את ספר חיי:

טרם הוצאתי לאור.

מהתגובות שקיבלתי:
“את חייבת לפרסם – ספר חובה ! “
“קורות חייך נשמעים כמו סרט תורכי לא אמין”
- הנה טעימה קטנה:

פרק א: תום
“תום, את שומעת?, בעל המסעדה הסינית במרכז העיר נעצר כי הוא סיפק יין פשוט בבקבוקים של יינות יקרים מחו”ל”

- אמר לי איליי, בעלי, בכעס, תוך שהוא קורא בעיתון, “אני אומר לך, המסעדנים האלה…”
“לא שאני… אבל זה ספור ישן” – הגבתי, “בכל אופן הכללות – זה לא לעניין”.
“אמרה ‘סניגורית כל העולם’” אמר בעלי, מכנה אותי בכינוי ש’הדביק’ לי מאז נישואינו.
“אבא, למה אתה כועס?” שאלה ליהי, ביתנו בת השלוש וחצי.
מביט בה ברוך, ענה לה: “אבא לא אוהב שקרנים”
“מי שקרן?” – שאלה,
“כל מיני אנשים שמוכרים שקרים בעטיפות יפות” – השיב לה.
ליאל, בננו בן השנה וחצי, שהתחביב שלו הוא להמציא את השפה מחדש, ויש לו זכויות
בלעדיות על צירופי לשון מצחיקים כמו: “נחש-מחמד”, או “ילד מרוץ” (שמו השני…) החל
לקפוץ על אביו בניסיון למשוך את תשומת ליבו.
כמו תמיד זה עבד.
עד מהרה התחלפה ארשת פני בעלי, והוא החל להשתובב עם הילדים עד
שהיו לערמה אחת צוהלת.
“אתם יודעים מה?,” שאג איליי “בואו נלך לקנות פיצה!”
“יש!” נסחפו גם הקטנים, ויחד התגלגלנו לפיצרייה. אבא, אימא, עגלה ושני הונים פצפונים
שלעולם אינם אוכלים את הפיצה, אבל משום מה, מאוד מתלהבים מללכת לקנות אותה.
“אתה יודע איליי, ורד התקשרה היום” דיווחתי לו,
“נו?” אמר אישי, כלומר: “אז מה היא רצתה?”
“היא הזמינה אותנו לבוא אליהם לשי-שבת” – אמרתי לו מסתירה חיוך.
“אני מקווה שלא אמרת לה שנבוא” – הגיב בעלי כמצופה, “רק חסר לי שמשה יכריח אותי ללכת אתו את-יודעת-לאן”
“אמרתי לה שעוד הערב אשיב לה תשובה אחרי שאדבר אתך” – אמרתי, כשהחיוך מאיים לפרוץ ממני,
“מיד היית צריכה להגיד לה שאנחנו לא יכולים” – אמר
“אתה משוכנע שאני מדברת עם הגבר שאתו התחתנתי?, זה שהמציא את תורת הפולניות
שעל דגלה חקוק ‘תמיד דיפלומטי’ ו’מה יגידו עלינו’?” – צחקתי,
“בכל זאת, אני אומר לך שאני בשום אופן לא רוצה לנסוע לשם לשבת.
לסתם ביקור אין לי שום התנגדות, אבל לא לשבת. חוץ מזה, מה קורה
אתם?, יש חדש?” – שאל מי שהשאיר בידיי את כל תיק החוץ.
“אתה מתכוון, אם יש עוד ילד חדש בדרך?, אז עדיין לא, הם עדיין עם שלושה ילדים,
והכל כרגיל”
עניתי מביטה בו מזווית עיניי, חלפה שנייה שלמה ושנינו פרצנו בצחוק משוחרר.
לאחר שקנינו לקטנים את הפיצה-המיותרת, חזרנו הביתה, כשלפניי המשימה להודיע לורד
שלא נגיע אליהם לשבת…
© כל הזכויות שמורות לאור רפפורט

וידוי באסרטיביות

Comments are closed.








































































 

 

 

         לקישורי אור:       לטוויטר           ללינקדאין            לפייסבוק            לפלאי-הפוטושופ

         לאתרים לדוגמא שבניתי:          לאתר האדריכלית חגית פופר           לאתר המומחים בשיווק ברשת          לדף הבית 
 @כל הזכויות שמורות לאור רפפורט

 

אור  רפפורט :  בניית אתרים, בלוגים, דפי נחיתה, עיצוב וניהול נוכחות עסקית ברשת החברתית    or.rapaport@gmail.com

052-8949236