גבולות - שם המשחק

במשיכת קולמוסי


מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי. סיפורים, אנקדוטות ועוד.

בצבא, היו החבר’ה יושבים סביבי, קוראים בזה אחר זה את דפים שהושטתי להם שנייה אחרי שסיימתי

לכתוב את פרק ההמשך. אני כותבת את דף מספר 3 והם קוראים את דף מספר 2.

איני יודעת לענות להם מה ההמשך, בוודאי לא מה הסוף….

אני עצמי עדיין איני יודעת … ככה, התפרסמו להם סיפורים קצרים מפרי עטי במקומות שונים.

כל קשר בין הסיפורים הבאים למציאות מקרי בהחלט. קריאה מהנה !

“אנקדוטות מיומן המורה הפרטי שלי”

התברכתי. בין שאר עיסוקיי – בחרתי בהוראה – מקצוע קשה אך מאתגר. שליחות.

התברכתי בעבודה בה אני זוכה לראות יום יום את המחר, את התקווה על פני הילדים, דור העתיד.

התברכתי – באמונה שאני מחוללת שינוי ולוא קטן – שעשוי להשפיע במעגלים הולכים ומתרחבים על יותר מאדם אחד.

הסיפור של שרון:

על אף שנות הוראה רבות, איני מפסיקה להיות מופתעת, לא כל כך מהתלמידים כמו מהוריהם.

ביום ההורים פתחתי את הדלת. נכנסה אישה יפה כבת 45, עיני תכלת גדולות: “שרון לא הרשה לי

להגיע ליום ההורים”. הבטתי בפליאה: “שרון… לא הרשה לך ?”

שרון – הוא בנה בן ה 11. על ההורים היה להגיע למפגש עם ילדם. כמעט בלחישה, היא ביקשה את גיליון

ההערכה שנוהגים לחלק בבית ספרנו. ”ששרון לא ידע שהייתי פה”.

כל משפט שאמרה השאיר אותי פעורת פה עוד יותר. תור ארוך של הורים עצר בעדי מלרדת לעומקם של דברים באותו רגע.

כבר ביום הראשון ללימודים, תהיתי לגבי ביטחונו העצמי של שרון, ילד קטן קומה. נראה כבן 8 לכל היותר.

זימנתי את ההורים לשיחה עם יועצת ביה”ס ואתי. רק האם הגיעה. הסתבר ששרון מפריך לחלוטין כל אמרה על קשר

בין ביטחון עצמי וגובה…. נפוליון קטן וערמומי. שולט בביתו ביד רמה, מתעמר באימו. האב “אינו מתערב”.

עד כמה שניסיתי להבהיר שאין מושג כזה “ניטראלי” בחינוך – גם כשאתה שותק, נמנע – זאת אמירה: מתן אור ירוק לאירוע.

לשרון שני אחים ואחות. ילד אינטליגנטי אך נטול גבולות. מרבה להפריע, אינו מבצע מטלות. מורד. מתחצף לאמו,

מאיים עליה: “אם …… אז”. אפילו בכיתה הוא הכריז בקול שהוא פשוט אינו אוהב את אמו וזהו.

והיא – עפר לרגליו. הוצע טיפול פסיכולוגי. “שרון מסרב, ניסינו, אך הוא פשוט מתנגד”.

בעדינות הוצע לאם, שאפילו תלך רק היא, לקבל כלים להתמודד עם עוּל הימים. דבר לא נעשה.

בטיול השנתי נאמר ששרון יוכל לצאת לטיול רק בליווי אחד ההורים. אני לא סובל אותך” צעק על אימו.

“אני יורד מהאוטובוס אם את תשבי לידי” ”אולי תוותרי לו?” פנתה אלי – “אחרת הוא לא יצא לטיול”

“ולמה את כל כך חוששת מכך שלא יצא לטיול?”  האם שתקה. שרון התיישב לידי- הוא העדיף לשבת ליד מורתו.

בכל מהלך הטיול, האם חיזרה אחרי בנה: “אתה רוצה לאכול?”, ”למזוג לך לשתות”?, שרון, מתעלם או עונה בגסות.

כשחזרנו מהטיול, שרון שאל אותי אם אפשר ללכת הביתה, אישרתי, והוא נעלם בלי להתייחס לאמו, אף לא במילה.

לחצתי ידיה בחמימות. הודיתי לה על עזרתה בטיול. ליוויתי במבטי את דמותה השפופה, מתרחקת.

נותרתי דוממת ותוהה. שלל עצות באמתחתי. תובנות. אני המוכר – ומי הקונה?

אחיות ללא תקנה


Comments are closed.








































































 

 

 

         לקישורי אור:       לטוויטר           ללינקדאין            לפייסבוק            לפלאי-הפוטושופ

         לאתרים לדוגמא שבניתי:          לאתר האדריכלית חגית פופר           לאתר המומחים בשיווק ברשת          לדף הבית 
 @כל הזכויות שמורות לאור רפפורט

 

אור  רפפורט :  בניית אתרים, בלוגים, דפי נחיתה, עיצוב וניהול נוכחות עסקית ברשת החברתית    or.rapaport@gmail.com

052-8949236